החלטה בתיק עלב"ש 32/10

1. כנגד המערער, רס"ר שי זנזורי, הוגש ביום 26/1/2010 כתב אישום לבית הדין לתעבורה במחוז שיפוט דרום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) וסעיף 39א לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (נוסח חדש). בכתב האישום נטען כי המערער נהג ביום 31/12/2009 בתל אביב ברכב צבאי מסוג יונדאי אקסנט עת היה שיכור. כנטען בכתב האישום, המערער שהה בליל 31/12/2009 החל משעה 22:30 במועדון בתל אביב, שם שתה שלושה "צ'ייסרים" של משקה אלכוהולי מסוג "באד אפל" ובהמשך יצא מהמועדון והחל לנהוג, כשברכבו שתי נוסעות נוספות. עם הגשת  כתב האישום ביקשה התביעה כי רישיונו של המערער יפסל עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. בית הדין קמא קיבל באופן חלקי את בקשת התביעה והורה כי רישיונו הצבאי והאזרחי של המערער יפסל עד ליום 2/5/2010. המערער מבקש בערעורו לבטל את החלטתו של בית הדין קמא. עוד מבקש המערער לשנות את החלטת בית הדין הצבאי המחוזי שלא לדחות את שמיעת משפטו עד שינתן פסק דין בבית המשפט לתעבורה בירושלים בעניין עוזרי (ת"ת (ירושלים) 11893/07 מדינת ישראל נ' עוזרי (28/2/08) (להלן: עניין עוזרי))(על כך יורחב להלן).

2.      אלה העובדות הצריכות לעניין:

א. כעולה מדו"ח פעולה שערך שוטר  משטרת ישראל  נעצר המערער בשעה 1:40 ע"י השוטרים ונתבקש לעבור בדיקת שכרות. המערער מסר לשוטרים כי שתה במועדון שלושה משקאות מסוג "צ'ייסר" "לפני הרבה זמן". בפרק "מאפיינים המצביעים על חשד לשכרות" שבדו"ח נרשם כי מפי המערער נדף ריח אלכוהול "חזק מאוד", כי הופעתו מרושלת וכי הוא "מגיב לעניין" ו"מדבר לעניין". נרשם בדו"ח כי למערער נערכה "בדיקת נשיפון" שהעלתה אינדיקציה לשכרות. למערער נערך "מבחן ביצוע" שממנו עלה, ככתוב בדו"ח, כי עמידתו מתנדנדת, הליכתו יציבה וכי הצליח בבדיקה שמהותה קירוב האצבע לאף. השוטר סימן מבין אפשרויות ההערכה האם "הנהג נראה תחת השפעת אלכוהול" את החלופה "לא ניתן לקבוע" (ולא את אחת מן החלופות האחרות "קלה", "בינונית", "כבדה", "לא נראה שיכור"). בהמשך הדו"ח צוין כי המערער נדרש לעבור בדיקת נשיפה והסכים לכך. מן הדו"ח הנוסף "תחקור חשוד לנהג שנמצא שיכור בבדיקת נשיפה או שסירב לבצע בדיקת נשיפה" עלה כי בבדיקה שנערכה למערער נמצא בגופו אלכוהול בריכוז 325 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף (יצוין כבר עתה כי "המידה הקבועה" של ריכוז אלכוהול באוויר נשוף אצל  נבדק, שמעליה יראו אותו אדם כשיכור הועמדה בתקנה 169א לתקנות התעבורה התשכ"א-1961, על 240 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף). המערער מסר לשוטר בתגובה לממצא כי אינו שיכור.

ב. בהמשך נלקח המערער לחקירת מצ"ח ובאמרתו שם הוסיף המערער ואמר כי הגיע למועדון בסביבות השעה 22:30. כמו כן, הוסיף ואמר כי כשעיכבוהו שוטרי משטרת ישראל נערכו לו תחילה בדיקות נשיפה שתוצאתן לא הייתה ברורה וכי בעקבות כך נתבקש לבצע בדיקת נשיפה נוספת באמצעות מכשיר הינשוף. עוד הוסיף המערער  כי בתחילה הייתה תקלה במכשיר הינשוף, אשר תוקנה ואחר כך הוא ביצע את בדיקת השכרות שתוצאותיה הובאו לעיל. המערער הדגיש כי היה פיכח ולא שיכור. עוד טען המערער באמרתו במצ"ח כי בסמוך לעריכת בדיקת הנשיפה הוא השתעל וגיהק מעט ובשל כך חשש כי תוצאות הבדיקה יהיו משובשות. המערער ציין כי אמר לשוטרים שעצרו אותו שהוא לא חש בטוב וביקש שתיערך לו בדיקת דם.

ג. בבירור שנערך עם השוטרים בעקבות הדברים שמסר המערער בחקירת מצ"ח מסרו השוטרים כי המערער לא השתעל ולא גיהק וממילא לא היה בכך כדי להשפיע על תוצאות הבדיקה וכן כי מכשיר הבדיקה היה תקין בכל אותו הערב.

ד. כעולה מטופס השימוע המצוי בתיק החקירה, ביום 4/1/2010 בשעות הבוקר נערך למערער שימוע במשטרת ישראל במהלכו הוחלט על ידי קצין משטרת ישראל לפסול את רישיונו למשך 30 יום. רישיונו הצבאי של המערער הותלה מיום 1/1/2010 ועד ליום 31/1/2010, בצו שהוצא ביום 18/1/2010 על ידי מפקד יחידת מצ"ח מרכז.

ה. מתדפיס עבירות התעבורה של המערער עולה כי לחובתו שישה-עשר פרטי הרשעה, עניין רובם בליקויים במסמכים שונים. לחובתו הרשעה משנת 2004 בגין אי ציות לתמרור ונהיגה במהירות העולה על המותר. בשנת 2008 הוזהר בשל שימוש בטלפון, כשהרכב בתנועה.

3. התביעה הצבאית סבורה הייתה, כי  יש  בראיות שפורטו לעיל כדי לבסס לכאורה את המיוחס למערער וכי ישנה עילה לפסול אותו מלנהוג, עד לסיום משפטו, בשל החשש כי יסכן בנהיגתו את הציבור.

החלטת בית הדין קמא ונימוקיה

4. בית הדין קמא קבע בהחלטתו כי "חומר החקירה מצביע על קיומו של מסד ראייתי לכאורי מספק לצורך שלב דיוני זה" בהתבסס על האמור בדו"ח הפעולה של שוטרי משטרת ישראל, ואמרתו של המערער במצ"ח.

5. בבית הדין קמא העלה המערער טענות שונות כנגד הבדיקה שנערכה לו. המערער טען כי עורכי הבדיקה לא קיימו את הנוהל המחייב במלואו, כי בדיקת הינשוף נערכה כשעה לאחר שנעצר, כי נפגעה זכותו להיוועץ בעורך דין ע"י השוטרים שעיכבוהו וכי נפלה שגיאה במילוי הדו"ח, שכן סומן הן כי הבדיקה בוצעה והן כי  המערער סירב לביצוע הבדיקה. כמו כן טען המערער כי בבדיקה הראשונה שנערכה לו באמצעות מכשיר הבדיקה ("הינשוף") הראה המכשיר תוצאה שאינה תקינה וכי השיעול והגיהוק עשויים היו לשבש את תוצאותיה. בית הדין הנכבד קמא קבע כי לא היה בטענות אלה של המערער כדי לאיין את תוצאותיה ומהימנותה של בדיקת ה"ינשוף".

6. בית הדין קמא קבע בהקשר זה שטענותיו של המערער נבדקו ונשללו. השוטר מסר כי בשיעול וגיהוק לא היה כדי לשבש את תוצאות הבדיקה. השוטרת שערכה את הבדיקות מסרה כי המכשיר היה תקין, שכן אחרת לא ניתן היה כלל לבצען. בית הדין קמא מצא כי בחומר החקירה מצויים האישורים בדבר תקינות המכשיר ותקינות מהלך הבדיקה.

7. משקבע בית הדין קמא כי ישנה תשתית ראייתית מספקת ניגש לבחינת המסוכנות. בית הדין קבע כי הריכוז שנמדד אצל המערער, של 325 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף, עולה אף על הרף המחמיר יותר שאותו ביקש המערער לאמץ, בהתבסס על קביעותיו של כבוד השופט טננבוים בבית המשפט לתעבורה בירושלים בעניין עוזרי (שעליו עוד יפורט, כאמור, להלן). משכך, קבע בית הדין קמא כי "בנסיבות אלה, בהתאם למצב החוקי היום נחשבת התוצאה שנקבעה לנאשם כתוצאה המצביעה באופן חד משמעי על שכרות, באופן שלא ניתן להגדירה כ'מזערית'".

8. בית הדין אף לא נתן משקל רב לטענת המערער שלפיה לא חש שיכור וכי דובר בשכרות "משפטית" בלבד, שכן נמסר שמפיו נדף ריח אלכוהול חריף, וכי עמידתו הייתה מתנדנדת.

9. בית הדין קמא קבע כי אף אם מניחים לטובתו של המערער שכוונתו הייתה לנסוע נסיעה קצרה יחסית, כדבריו, לא הוברר מחומר הראיות מה היה משכה המדויק של הנסיעה. בכל מקרה בעצם הנסיעה במצב של שכרות יש סיכון, אף אם מדובר בנסיעה לא ממושכת, בפרט כשמדובר בנסיעה הנערכת בעיבורה של עיר בליל השנה האזרחית החדשה, שבה התנועה מרובה יחסית.

10. טען המערער כי העובדה שהשוטרים האזרחיים לא נטלו מיד את רישיונו מצביעה על עמדתם לעניין כי אין נשקפת ממנו מסוכנות. בית הדין דחה טענה זו וקבע כי הטעם לכך היה כי המערער הועבר לרשות חוקרי המשטרה הצבאית ומשכך לא נטלו השוטרים האזרחיים את רישיונותיו.

11. בית הדין קמא קבע כי עברו התעבורתי של המערער אינו מהמכבידים ביותר. אולם, נקבע כי יש לתת משקל לעבירות מן השנים האחרונות.

12. משכך, משמדובר במי שנסע בלב העיר, לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים, הסיע שתי נוסעות, הדיף ריח של אלכוהול והתנדנד ב"מבחן הביצוע", קבע בית הדין קמא כי המערער לא הצליח לסתור את חזקת המסוכנות שנוצרה מעצם תוצאת הבדיקה. בית הדין קמא לא ראה גם לסייג את שלילת הרישיון לשלילת רישיונו הצבאי בלבד, כבקשתו החילופית של המערער.